top of page
תקווה
"אני ילד,
ילד קטן שמסרב להתבגר ולהודות בטעויות.
ילד שמדלג בשלוליות בזימזומים ושריקות.
מתכנן ובונה מדרגות, ולעיתים גם מקצר
בעזרת סולמות שתמיד מתפרקים,
זה בשיגרה כבר חוויתי 99 נפילות.
את הנפילה הכי כואבת ראיתי הבוקר כשנכנסתי אל המאפיה.
עמד שם ילד קטן עם תיק גדול, מוכוון מטרה ואל עבר המוכר
הוא פתח בשאלה:"סליחה כמה זה?"
ענה לו המוכר:"הקורסאון שני שקלים.."
הרקין הילד את ראשו כאב שקול שאיבד את בנו,
במלחמה להביא את השלום
שכנראה מעולם לא יגיע ואמר: "אה טוב, סליחה.
יש לי רק שקל אחד.." ויצא מהחנות תוך כדי
שהוא מלקק את אצבעותיו הדביקות,
ממיי הסוכר והשוקלד שניגר.
לא עיקלתי לא הבנתי - קפאתי!
אם הייתי זכוכית - התנפצתי!
קראתי לו: "ילד! בוא רגע,
קח לך כמה מאפים שתרצה"
וכעסתי. כעסתי על אלוהים!
הוא חייך ואמר: "תודה"
כמישהו שקיבל מטריה באמצע סערה,
ובחצי דקה הוא הסתלק כציפור חופשיה.
ציפור דרור שמצאה חור בכלוב,שמעולם לא היה.
המשיך הוא לדרכו, מתנדנד מצד לצד בשוק הסואן של תל אביב.
רצתי אחריו וקראתי "היי ילד חמוד, איך קוראים לך?"
בפה מלא וחיוך רחב הוא השיב: "אני לא ילד, אני ילדה.
וקוראים לי תקווה."
הינה את, עדיין לא איבדתי אותך
bottom of page